Exodus - יציאת מצרים

Especially in light of the Coronavirus pandemic, when human society’s neurosis has become a diagnosis. Especially when it becomes clear that this is not “the innocent child crying wolf, it is the poor wolf now who cries for help”. When “one must regard one’s self as if they personally came out of Egypt” because the biblical story does not really happen in Egypt, but in our hearts.

When a colossal crisis befalls and the societal order suddenly ceases to be a safe, it is a propitious time to become “one living human tapestry” and to return to solidarity and collective guarantee from all the distance and alienation of what is dividing & discriminating, from the burdensome edges of the ego-trip, from the delusions of grandeur, because “No man is an island entire of itself-every man is a piece of the continent. Therefore never send to know for whom the bell tolls-it tolls for thee” and for me.

Original Hebrew submission: יציאת מצרים

דווקא בצל מגפת הקורונה כשהנוירוזה של החברה האנושית נהפכה לדיאגנוזה. דווקא כשמתחוור שאין זו "קריאת נער תם הצועק זאב! שכן הזאב עצמו הוא הקורא לעזרה". חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים, שהרי לאשורו של דבר הסיפור המקראי אינו מתרחש במצרים אלא בלב. כשמתרגש משבר קולוסלי והסדר החברתי חדל להוות מקלט, זוהי שעת רצון להתלכד ל"ריקמה אנושית אחת שלמה", ולשוב לסולידריות מכל הזרויות של המפריד והמפלה, ומן הקצוות המעיקים של האגו-טריפ, שהרי "שום אדם איננו אי, שלם בתוך עצמו/כל אדם הוא חלק מן היבשת/ולכן אל תשאלו למי צלצלו הפעמונים/הם מצלצלים לכם." ם

— Efi Vinizky - אפי ויניצקי